ההשתנות (רפאל)
ההשתנות (באיטלקית: Trasfigurazione) הוא ציור שמן על לוח עץ, מעשה ידי הצייר רפאל, שצויר בין השנים 1518-1520 ומתאר את ההשתנות. היצירה מוצגת במוזיאוני הוותיקן ברומא.
היסטוריה ורקע ההשתנות הוא ציורו האחרון של רפאל, אשר עבד עליו עד מותו בשנת 1520. הוא הוזמן על ידי הקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י, בן דודו של האפיפיור לאו העשירי (1513-1521), שהפך מאוחר יותר לאפיפיור קלמנס השביעי (1523-1534), עבור המזבח בקתדרלת נרבון בצרפת. הקרדינל הזמין שני ציורים עבור הקתדרלה של נרבון: "ההשתנות" מרפאל ו"העלאת לזרוס" מסבסטיאנו דל פיומבו, אשר מיכלאנג'לו סיפק עבורו רישומים, ובכך עורר מחדש את היריבות שהחלה עשור קודם לכן בין מיכלאנג'לו לרפאל, בקפלה הסיסטינית וב"חדרי רפאל".
בין התאריכים 11 עד 12 בדצמבר 1516, היה מיכלאנג'לו ברומא כדי לדון, עם האפיפיור לאו העשירי והקרדינל מדיצ'י, בנושא חזית בזיליקת סן לורנצו בפירנצה. במהלך פגישה זו הוא הסכים לספק רישומים עבור "העלאת לזרוס", אך לא לבצע את הציור בעצמו. ההזמנה עבור הציור עצמו הגיעה לחברו של מיכלאנג'לו, סבסטיאנו דל פיומבו. החל מפגישה זו הפכו שני הציורים לסמל הפרגונה (עימות בין שתי גישות לציור, ובין ציור לפיסול) באמנות האיטלקית.
מודלו (ציור הכנה מוקטן) לציור, שבוצע בסטודיו של רפאל על ידי ג'וליו רומנו, תיאר רישום בקנה מידה 1:10 של "ההשתנות": ישו מוצג בהר תבור. משה ואליהו צופים לעברו, יוחנן בן זבדי ויעקב בן זבדי כורעים על ברכיהם מימין ופטרוס נמצא משמאל. החלק העליון של המודלו מתאר את האל האב והמון מלאכים. מודלו שני, שנעשה על ידי ג'ינפרנצ'סקו פני, מציג עיצוב עם שתי סצנות, כפי שהציור אכן התפתח. מודלו זה מוצג במוזיאון הלובר."עליית לזרוס" הוצגה באופן לא רשמי באוקטובר 1518. בשלב זה רפאל רק התחיל בעבודתו. כבר בסתיו 1518 רפאל יכול היה להכיר את הצורה הסופית של "עליית לזרוס", וקיימות עדויות רבות לכך שהוא עבד בקדחתנות כדי להתחרות בה, בין היתר על ידי הוספת נושא שני ותשע עשרה דמויות חדשות.
רפאל נפטר ב-6 באפריל 1520. במשך כמה ימים לאחר מכן, "ההשתנות" הוצגה לצד ארונו בביתו בבורגו. שבוע לאחר מותו הוצגו שני הציורים יחד בוותיקן. אמנם ישנן השערות כי תלמידו של רפאל, ג'וליו רומנו, ועוזרו, ג'יאנפרנצ'סקו פני, ציירו כמה מדמויות הרקע במחצית הימנית התחתונה של הציור, אך אין שום עדות לכך שאיש, מלבד רפאל, סיים חלק משמעותי מהציור. ניקוי הציור מ-1972 עד 1976 העלה כי העוזרים סיימו רק חלק מהדמויות השמאליות התחתונות, ואילו שאר הציור הוא של רפאל עצמו.במקום לשלוח אותה לצרפת, הקרדינל ג'וליו דה מדיצ'י החליט להשאיר את התמונה ברומא. בשנת 1523 הוא הציב אותה על המזבח הגבוה בכנסיית "סן פייטרו במונטוריו". העתק פסיפס של הציור הושלם על ידי סטפנו פוזי בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן בשנת 1774.בשנת 1797, במהלך הקמפיין האיטלקי של נפוליאון בונפרטה, הציור נלקח לפריז על ידי הכוחות הצרפתיים והוצג במוזיאון הלובר, אשר נפתח לציבור בשנת 1793. יצירותיו של רפאל היו בין האוצרות המבוקשים ביותר שבהם חשקו סוכני נפוליאון. רפאל ייצג את התגלמות האידיאלים האמנותיים הצרפתיים, וכתוצאה מכך הם תפסו כל יצירה זמינה שלו. בעיני נפוליאון, רפאל היה גדול האמנים האיטלקים, ו"ההשתנות" יצירתו הגדולה ביותר.
לאחר נפילתו של נפוליאון בונפרטה, בשנת 1815, הצליחו שליחי האפיפיור פיוס השביעי, אנטוניו קנובה ומרינו מריני להבטיח את החזרת היצירה לרומא (יחד עם 66 תמונות אחרות) במסגרת חוזה פריז של 1815.
היצירה מוצגת במוזיאוני הוותיקן.
תיאור היצירה באופן יוצא דופן לתיאורי ההשתנות של ישו באמנות הנוצרית, ציורו של רפאל מתאר שני נרטיבים רצופים, אך מובחנים, מספר הבשורה על-פי מתי (המופיעים גם בספר הבשורה על-פי מרקוס): בראשון, ההשתנות של ישו עצמה. בשני, השליחים אינם מצליחים לרפא ילד אחוז דיבוק.
החצי העליון של הציור מראה את ההשתנות עצמה (שהתרחשה על פי המסורת על הר תבור), כאשר ישו שהשתנה מרחף בין עננים מוארים, בין הנביאים משה מימין ואליהו משמאל. השליחים (מימין) יוחנן הקדוש, פטרוס ויעקב הקדוש צופים בהם. שתי הדמויות הכורעות משמאל מזוהות בדרך כלל כ"יוסטוס ופסטור", שני מרטירים מן המאה הרביעית שיום חגם מצוין ב-6 באוגוסט, שבו חל "חג ההשתנות". קדושים אלה היו פטרוני הארכיבישוף של מדיצ'י והקתדרלה לה נועד הציור.
בחצי התחתון מתאר רפאל את השליחים שמנסים לשחרר את הילד מן הדיבוק שאחז בו. הם אינם מסוגלים לעשות זאת עד הגעתו של ישו, שעושה נס ומשחרר אותו. הנער כבר לא משתטח כתוצאה מההתקף שלו אלא עומד על רגליו, כשפיו פתוח, מה שמעיד את עזיבתה של הרוח השטנית. ביצירתו האחרונה לפני מותו, רפאל (שפירוש שמו רָפָאֵל בעברית הוא "ריפא אל"), מצרף את שתי הסצנות יחד כעדות אחרונה לכוח הריפוי של ישו שהשתנה.
האיש השמאלי התחתון הוא מתי האוונגליסט, המתואר בגובה העיניים ומשמש כבן שיחו של הצופה. מתי מבצע מחוות המתנה כלפי הצופה, מבטו מתמקד באישה הכורעת ברך בקדמת החלק התחתון, כשגבה לצופה. לכאורה היא חלק מהקבוצה המשפחתית, אך בבדיקה מדוקדקת יותר של כל אחת מהקבוצות, היא תמונת ראי של דמות דומה בפרסקו גירוש הליודורוס מהמקדש של רפאל. ג'ורג'ו וזארי מתאר בספרו חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר את האישה בתור "הדמות הראשית באותו פאנל". היא כורעת ברך בתנוחת קונטרה פוסטו מפותלת ומקשרת בין הקבוצה המשפחתית מימין לבין תשעת השליחים משמאל. דמותה, שאינה מופיעה בברית החדשה, מתוארת בצורה שונה מן הדמויות האחרות, הצבועות בקיארוסקורו כבד. רפאל מתאר אותה בגוונים קרירים יותר ואת בגדיה בוורוד בוהק, כך שדמותה קורנת כמעט כמו הדמויות של ישו, משה ואליהו בחצי העליון, ומסמלת על פני האדמה את ישו הקורן. כמו כן, רפאל מתאר את שאר המשתתפים, מלבד מתי, כמי שלא מודעים לנוכחותה, רמז לכך שהעדר האמונה בישו מנעה מהם לסייע לנער. תנוחת הקונטרה פוסטו של האישה נקראת באופן מדויק יותר "פיגורה סרפנטינטה" או "תנוחת נחש", ובה הכתפיים והירכיים נעים בכיוונים מנוגדים. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר של תנוחה זו הייתה "לדה והברבור" של לאונרדו דה וינצ'י (בערך 1504), שרפאל העתיק כשהיה בפירנצה.במרכז ארבעה שליחים בגילאים שונים. נראה כי הנער הבלונדיני דומה לשליח פיליפוס הקדוש מהסעודה האחרונה. האיש המבוגר היושב הוא אנדראס הקדוש. שמעון הקנאי הוא האיש המבוגר מאחורי אנדראס. תדיאוס הקדוש מביט בשמעון ומצביע אל עבר הילד. השליח בקצה השמאלי הקיצוני נחשב בדרך כלל כיהודה איש קריות.ויליאם טרנר ראה את הציור במוזיאון הלובר בשנת 1802. בסיום הרצאה שהעביר ב-7 בינואר 1811, כפרופסור לפרספקטיבה בהאקדמיה המלכותית לאמנויות, הוא הדגים כיצד מורכב החלק העליון של הקומפוזיציה ממשולשים מצטלבים, היוצרים פירמידה אשר ישו במרכזה.הציור של רפאל יכול להיחשב כצורה מקדימה הן של המנייריזם, כפי שמעידות התנוחות המסוגננות והמעוותות של הדמויות בתחתית התמונה, והן של ציורי הבארוק, כפי שמעידים המתח הדרמטי שהדמויות ספוגות בו, והשימוש החזק בקיארוסקורו לאורך כל הדרך. ברמה הפשוטה ביותר ניתן לפרש את הציור כמתאר דיכוטומיה: מצד אחד כוחו הגואל של ישו, המבוטא על ידי הטוהר והסימטריה של החצי העליון של הציור. מצד שני פגמי האדם, המבוטאים בסצנות הכהות והכאוטיות בחצי התחתון.